לא הייתי אמור לשרוד. אבל שרדתי. בטעות.

בליל ה-6 באוקטובר, רקדתי תחת הכוכבים בפסטיבל נובה.
מוזיקה, חברים, חופש.
זה הרגיש כמו המקום הכי בטוח על פני האדמה.

בשעה 6:29 בבוקר, העולם שלי התהפך.

טילים.
צרחות.
פאניקה.

רצנו. הטלפון שלי נפלה לי.
לא ידעתי איפה החברים שלי.
לא ידעתי איפה אני.

ואז —
זר למשוך אותי אל רכבו.
הוא צעק: "תיכנס! עכשיו!"

הססתי לשבריר שנייה.
הוא לא.

הוא דרס על הגז.
כדורים נורו על הכביש מאחורינו.

נסענו, מה שנראה כמו שעות בשקט.
מכוסים באבק. מכוסים בפחד.
חיים.

גיליתי מאוחר יותר שכמעט כולם שהגעתי איתם לא שרדו.

אני חושב על הרגע הזה כל יום.

למה אני שרדתי?
למה היה מקום באותו רכב?
למה אני?

הם אומרים שזה היה מזל.
אבל זה מרגיש כבד מזה.
מרגיש כמו אחריות.

לחיות טוב יותר.
לאהוב עמוק יותר.
לדבר בקול רם יותר.

אז אני מספר את הסיפור הזה, לא כי אני רוצה רחמים —
אלא כי אני חייב את זה לאלה שלא חזרו.

שמותיהם.
צחוקם.
חלומותיהם.

הם איתי.

תמיד.

— דוד שלמה
ניצול 7.10