יצירת מחר טוב יותר

אנחנו לא מנסים לחזור לנורמליות,
אנחנו יוצרים נורמליות חדשה.

אודותינו

מוקדש לתקווה, ריפוי והחלמה.

שברי מרפא הוא בית לאמנים וליוזמות שנולדו מתוך השבר של ה-7 באוקטובר – מרחב שבו יצירתיות, ריפוי ומשמעות נפגשים. המשימה שלנו היא לתמוך בניצולים בדרכם חזרה לפעולה – לא על ידי שחזור מה שהיה, אלא באמצעות בנייה של שגרה חדשה. כאן תוכלו לגלות יוצרים שהפכו כאב למשמעות, לרכוש יצירות מקוריות, לקרוא סיפורים אישיים עוצמתיים, ולהצטרף לקהילה שמרפאת את עצמה – יחד.

לכל אדם יש שם - ויש סיפור.

קהילת ניצולי נובה וקרבנות ה-7.10.

הנה חלק ממה שאנחנו עושים:

מספרים את הסיפור

של אלה שהיו שם ויכולים לספר את סיפורם.

מספרים את הסיפור

כל סיפור נושא את משקל האובדן ואת עוצמת הבנייה מחדש. גלו את הקולות שמאחורי השברים.
All stories

להוות מרפא לניצולים

להציג את האמנות היצירתית של קהילת נובה.

להוות מרפא לניצולים

תמכו באמנים ניצולים וגלו את יצירותיהם העוצמתיות. עיינו בחנות האמנות.
Show arts

טיפוח קהילה

של אירועים ופעילויות - כדי לעשות אתכם חזקים. ביחד.

טיפוח קהילה

הריפוי מתחיל בחיבור - אנחנו מתעצמים יחד. הצטרפו לקהילה שמקבלת מקום לכל סיפור.
Our community
צילום מסך 2025-02-17 115818
צילום מסך 2025-02-17 115802

חלק מהאירועים שלנו

התחדשו, רפאו וצמחו דרך האירועים המלאי משמעות שלנו.
גלו את האירועים הקרובים:

הצטרפו לקהילה שלנו

לאחר אישור, נאפשר לסיפור שלך להישמע.

יצירות האמנות המבוקשות ביותר

460.00 

350.00 

320.00 

אירועים קרובים

גלו אירועים שמאחדים את הקהילה שלנו – ממפגשי ריפוי ועד סדנאות יצירה ומפגשי זיכרון משותפים.
כל אירוע מעוצב לתמוך, לחבר ולהעצים את הניצולים בדרכם הייחודית קדימה.
הצטרפו אלינו ברגעים של משמעות, התבוננות וכוח מחודש.

סיפורי ניצולים

25/06/2025

בר פלר

בן 30 מפתח תקווה, הייתי בנובה נפצעתי פיזית בגב ובבטן

29/05/2025

דוד שלמה

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטetur אדיפיסינג אליט. אוט אליט טלוס, לוקטוס נק אולאםקורפר מטיס, פולוינאר דפיבוס לאו.

29/05/2025

דוד שלמה

בליל ה-6 באוקטובר, רקדתי תחת הכוכבים בפסטיבל נובה.
מוזיקה, חברים, חופש.
זה הרגיש כמו המקום הכי בטוח על פני האדמה.

בשעה 6:29 בבוקר, העולם שלי התהפך.

טילים.
צרחות.
פאניקה.

רצנו. הטלפון שלי נפלה לי.
לא ידעתי איפה החברים שלי.
לא ידעתי איפה אני.

ואז —
זר למשוך אותי אל רכבו.
הוא צעק: "תיכנס! עכשיו!"

הססתי לשבריר שנייה.
הוא לא.

הוא דרס על הגז.
כדורים נורו על הכביש מאחורינו.

נסענו, מה שנראה כמו שעות בשקט.
מכוסים באבק. מכוסים בפחד.
חיים.

גיליתי מאוחר יותר שכמעט כולם שהגעתי איתם לא שרדו.

אני חושב על הרגע הזה כל יום.

למה אני שרדתי?
למה היה מקום באותו רכב?
למה אני?

הם אומרים שזה היה מזל.
אבל זה מרגיש כבד מזה.
מרגיש כמו אחריות.

לחיות טוב יותר.
לאהוב עמוק יותר.
לדבר בקול רם יותר.

אז אני מספר את הסיפור הזה, לא כי אני רוצה רחמים —
אלא כי אני חייב את זה לאלה שלא חזרו.

שמותיהם.
צחוקם.
חלומותיהם.

הם איתי.

תמיד.

— דוד שלמה
ניצול 7.10

29/05/2025

מלל מלל מלל מלל

דילוג לתוכן